והינה הסיפור מאחורי השיר שפורסם השבוע בסלון הדחויים – אין סיפור. אין סרגיי ואין מצלמה, אבל אנשים ששרועים בשתן של עצמם דווקא ראיתי. אני רואה כמעט כל יום.
לפעמים המשורר הוא גם עורך דין, והוא חושב על זכויות וחובות, על תפקיד המדינה, על מדיניות וחקיקה. כשחלפתי על פני רוחות-אדם אתמול ושלשום, חשבתי על הטרגדיה הנוראית המתמשכת. יש כזה דבר בעולם המשפט, במינוח קצת אחר, שאומר שלא רק שהאירוע קרה, אלא שהוא קורה יום אחרי יום אחרי יום. לפעמים אומרים שזה כאילו הנזק (ככה זה במשפטים) נולד כל יום מחדש.
כל יום מחדש כשמישהו בלי שיניים פושט את היד בקרן רחוב, יושב על הרצפה, בוכה, כל יום כזה הוא טרגדיה מחודשת. ואני מאמין שיש אחראים. האדם עצמו אחראי, נכון. גם אלוהים אחראי, נכון. וגם המדינה, ככה אני מאמין, אחראית במידה מסוימת. המדינה היא החברה.
כל זה כדי לומר שגם בטרגדיה יש יופי. לא שמחה לאיד, לא התחמקות מאחריות חברתית, לא במקום חמלה. אבל כן, גם בכיעור יש יופי. גם בעצב. בטרגדיה היוונית הקלאסית, כמו ב-"אדיפוס המלך" של סופוקלס, נוצר קתרזיס מתוך שילוב של פחד וחמלה. גם ניטשה טען שבטרגדיה יש יופי מיוחד, משום שהיא מגלה את עומק המאבק האנושי, הסבל והכאב, ומביאה איתה אמת ואותנטיות שמעוררות השראה.
יופי בכיעור אפשר למצוא באמנות האקספרסיוניסטית, כמו ביצירות של מונק, שבהן דימויים מופרעים או מכוערים משקפים מצבי נפש עמוקים ומעוררים רגשות חזקים. גם בסוריאליזם, כמו אצל דאלי, יש ניסיון להציג יופי גם בדימויים מעוררי אי נוחות וכאב, מתוך אמונה שהיופי האמיתי אינו רק במושלם אלא גם במורכב ובמאתגר.
וואלה יופי.
השאר תגובה